המאבק המשפטי בפיראטיות החדשה

  • פיראטיות באינטרנט

המאבק המשפטי בפיראטיות החדשה

הפיראטיות החדשה מאופיינת בקדמה טכנולוגית המקדימה בכמה שלבים את החקיקה המבקשת להילחם בה. פיראטיות זו מאופיינת על ידי 3 צדדים מפרים – הצד שמעמיד את היצירה לרשות הציבור (המעלה), הצד שמעתיק את היצירה למחשבו הפרטי (המוריד) וצד שלישי אשר מתווך ביניהם. בעוד שחוק זכות יוצרים מתמודד בהצלחה עם הטלת האחריות על הצד שמוריד את היצירה המוגנת, ואף עם הטלתה על הצד שמעלה את הקבצים, הוא אינו מעניק פתרון ממשי בנוגע להטלת האחריות על הגורם המתווך בין שני צדדים אלו.

מהי טכנולוגיית P 2 P ?

טכנולוגיית עמית-אל-עמית (Peer-to-Peer) היא טכנולוגיה המאפשרת למשתמשים ברשת להוריד חומר הממוקם במחשבים של משתמשים אחרים המחוברים לרשת. למרות שלכאורה רשתות כאלה מאפשרות החלפת קבצים ישירות בין משתמשים, הן לרוב מצריכות התערבות של גורם שלישי שיידע לחבר ביניהם ולספק להם את התוכנה ליצירת החיבור.

טכנולוגיה זו מהווה פיתוח טכנולוגי עמו חוק זכות יוצרים מ-2007 לא מצליח להתמודד באופן מספק. סעיף 15 לחוק זכות יוצרים אוסר על העמדת יצירה שמוגנת בזכויות יוצרים לרשות הציבור ובכך על "עשיית פעולה כך שלאנשים מקרב הציבור תהיה גישה אליה ממקום ובמועד לפי בחירתם". סעיף זה מהווה מענה חקיקתי להטלת האחריות על הצד שמעלה את היצירה המוגנת לרשת. סעיף 12 לחוק אוסר על העתקת היצירה המוגנת ובכך על "אחסון של היצירה באמצעי אלקטרוני או באמצעי טכנולוגי אחר". הסעיף מאפשר להטיל אחריות על המשתמש שמוריד את היצירה המוגנת מהרשת אל מחשבו הפרטי. אך באיזו אופן החוק מאפשר להטיל אחריות גם על הגורם שמתווך בין הצדדים לפעולה האסורה?

קושי 1: קביעת אחריותו של הגורם השלישי

הקושי המרכזי שמציבה טכנולוגיית P2P הוא בקביעת מידת האחריות של גורם הביניים שמעורב בתהליך ההתקשרות. סעיף 47 לחוק זכות יוצרים קובע כי גם מי ש"מרשה לאחר" לעשות פעולה אסורה לפי החוק, הוא בגדר מפר של זכות יוצרים. אך מהי הרשאה לאחר? שאלה זו נותרה ללא מענה חקיקתי מסודר, ולפיכך נפתחה לפרשנויות מרחיבות בפסיקה. הפסיקה החשובה הראשונה שדנה בשאלה זו ניתנה בפרשת נאפסטר האמריקאית. בית המשפט הפדרלי לערעורים פסק כי למרות שנאפסטר עצמה אינה מפירה את זכויות היוצרים של חברות התקליטים, היא תרמה להפרתן על ידי המשתמשים, בכך שביודעין עודדה והשתתפה באופן מהותי בהפרות אלו.

פסיקה זו, אשר הטילה אחריות בגין הפרה תורמת על אותו גורם שלישי, נאפסטר, הביאה במידה מסוימת להתפתחות טכנולוגיית ה- True PTP. בטכנולוגיה זו הגורם שמפיץ את אייפדהתוכנה לשיתוף הקבצים אינו מסייע לאחר מכן בתהליך החלפת הקבצים בין העמיתים. לאחר שהמשתמש מוריד את התוכנה ומתקין אותה הוא עצמאי בפעילותו. התוכנה רק מקשרת אותו עם בעלי מחשבים אחרים ומסייעת לו למצוא את הכותרים שהוא מחפש. הפסיקה האמריקאית בפרשת נאפסטר, דרשה ידיעה ממשית מצד הנתבעת על מעשה ההפרה, וקבעה לגבי תוכנות True PTP כי אינן מבצעות הפרה תורמת או שילוחית של זכויות יוצרים. לפי קביעת ביהמ"ש בעניין זה, יש להוכיח כי הגורם המפר ידע והשתתף באופן מהותי בהפרה, במועד בו גם היה יכול לנקוט בפעולות להפסקת ההפרה. במקרה של True PTP הבעלים החוקי של היצירה המוגנת פונה אל הגורם המתווך ומיידע אותו על ההפרה רק לאחר שהופצה למשתמש. בנקודה זו הגורם המתווך כבר לא יכול לעשות דבר להפסקת ההפרה ולכן אין לראותו אחראי לה. הלכה זו התהפכה ב-2005 תחת פסיקתו של בימ"ש העליון בארה"ב אשר שם דגש על היסוד הנפשי של הגורם המתווך. בהלכה זו נקבע כי במקרים בהם מפיצי תוכנות השיתוף פעלו במטרה להפר זכויות יוצרים, הם יימצאו חייבים גם בגין מעשי הפרה של אחרים שהתרחשו בעקבות זאת.

קושי 2: הטלת אחריות על הגורם השלישי אינה מביאה בהכרח להפסקת ההפרות ביצירות המוגנות

קושי משפטי נוסף הוא בכך שגם אם הוכח כי הגורם השלישי מפר, לכל הפחות באופן עקיף, את זכות היוצרים של בעלי היצירה, בימ"ש עדיין לא שש להורות לספקיות האינטרנט לחסום את הפעילות המפרה.

בשנה שעברה ארגון זיר"ה (זכויות יוצרים ברשת האינטרנט) ביקש סעד זמני שמטרתו להורות לספקיות האינטרנט לחסום פעילות של אתרים המאפשרים להוריד את תוכנת "פופקורן טיים". תוכנת "פופקורן טיים" היא תוכנה באמצעותה מוריד המשתמש למחשבו סרטים ויצירות, בהם למבקשות הסעד (זיר"ה, שידורי קשת, הוט, yes וגופי תוכן אחרים) היו זכויות יוצרים. מאחר שהבעלים והמפעיל של התוכנה לא היה ידוע למבקשות, הן ביקשו צו שדורש מספקיות האינטרנט הישראליות לנקוט באמצעים הטכנולוגיים שבידיהן על מנת לחסום את הגישה מישראל. לאחר שביהמ"ש הגבוה באנגליה פסק כי אתרים המאפשרים גישה לתוכנת פופקורן טיים מפרים זכות יוצרים ועל ספקיות האינטרנט לחסום את הגישה אליהם. פסיקה זו אומצה על ידי ביהמ"ש בישראל ונקבע כי על ספקיות האינטרנט לחסום את הגישה לאותם אתרים. למרות זאת, שבועות מספר לאחר מכן, צו זה בוטל לאחר שביהמ"ש המחוזי בת"א פסק כי הסעד המבוקש אינו יעיל, פוגע בחופש זרימת המידע, בזכות הציבור לדעת ובחופש הביטוי. בנוסף נקבע, כי צו מסוג זה אינו ראוי כיוון שהוא הופך את ספקיות האינטרנט לצנזור מטעם המבקשות. פסיקה זו נתמכה בתקדים רמי מור שעסק במטפל ברפואה אלטרנטיבית אשר ביקש לחשוף את זהותו של גולש אנונימי שהשמיץ אותו בפפופקורן טייםורום של אתר רפואי. ביהמ"ש העליון דן בשאלה האם הוא מוסמך לתת סעד נגד צד שלישי בדבר חשיפתו של גולש אנונימי לגביו נטען כי ביצע עוולה ופגע בשמו הטוב של אחר ופסק, כי מאחר ולא קיימת מסגרת חקיקתית הולמת למתן צו המורה לחשוף את זהותו של גולש אנונימי, אין להמציא מסגרת כזו בחקיקה שיפוטית. גם ביהמ"ש המחוזי בעניין "פופקורן טיים" פסק כי על מנת להעניק צו שפוגע החופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת, יש צורך במסגרת דיונית מתאימה. בהקשר זה יש להוסיף כי גם אם
גופי התוכן בעלי זכות היוצרים היו מקבלים את הסעד המבוקש, הם עדיין לא היו יכולים למנוע את תפוצת השירות לחלוטין. מאחר ותוכנת פופקורן טיים נכתבה בקוד פתוח, כל מפתח מסוגל לקחת את הקוד ולהפיץ גרסה משלו בקלות רבה. חסימת כל אתר ארעי שכזה היא מסובכת פי כמה ולפיכך הסעד המבוקש נקבע כלא יעיל.

לסיכום, נראה כי על מנת להתמודד עם ההתפתחויות הטכנולוגיות שמציבה הפיראטיות החדשה, על חוק זכות יוצרים לתת את הדעת על מהי "הרשאה לאחר" לעשות פעולה שהינה אסורה לפי החוק. בנוסף לכך, לאחר קביעת ההפרה, יש צורך גם במסגרת דיונית מתאימה שתאפשר לאכוף את הסעדים הנדרשים. רק באופן כזה יוכלו בעלי זכות היוצרים להגן על הזכויות המשפטיות להם הם זכאים על פי חוק. 

אין לראות במידע המוצג כייעוץ משפטי ואין להסתמך עליו ככזה. המידע עשוי להיות לא מעודכן ולהשתנות בכל עת ללא הודעה מראש או בדיעבד.

אודות המחבר:

Yael Kobrovsky
סטודנטית למשפטים בתכנית לבעלי תארים קודמים בהצטיינות במרכז הבינתחומי הרצליה. בזמנה הפנוי אוהבת לתרגל יוגה ולגלוש בבלוגים של אופנה.
נגישות